נניח, שאתם נמצאים בחברה שבה יש אנשים שעונדים "סימני תקשורת": כרטיס אדום, צהוב או ירוק. משמעות הצבעים היא:

  • אדום: בבקשה אל תפנו אלי, תקשורת ממש לא מתאימה לי עכשיו.
  • צהוב: אני במצב תקשורתי עכשיו, אבל רק עם אנשים מוכרים.
  • ירוק: תקשורת תתקבל בברכה, אבל אנא קחו יוזמה ועזרו לי, כי קשה לי להתחיל.
רמזור

האם והיכן נוסה?

תגים אדומים וצהובים נוסו לראשונה ב-1995במפגש של אוטיסטים בכנס של MAAP – ארגון של משפחות לאנשים עם לקות תקשורתית בתפקוד גבוה. מארגני הכנס הקצו מקום לאוטיסטים להיפגש ביניהם, והאוטיסטים ניסו לגבש כללי התנהגות שיכבדו את הצרכים התקשורתיים שלהם. כשנה לאחר מכן נוסד כנס אוטריט, ושיטת התגים אומצה בו כחלק מכללי הכנס. בהמשך נוסף התג הירוק, כדי לעזור לאנשים שהרגישו "מחוץ לעניינים" ולא ידעו איך ליזום מגעים חברתיים. כאשר נוסד אוטסקייפ ב-2005, הונהגה גם בו שיטת התגים.

חייבים לענוד תג תקשורת?

לא. התגים נועדו לשימוש במקרה של צורך תקשורתי מיוחד, כדי להביע צורך זה בפני אנשים הפוגשים את האדם. מי שאין לו צורך מיוחד, לא צריך לענוד תג. ייתכן שאותו אדם יענוד תג בחלק מן הזמן ולא יענוד תג בשאר הזמן.

למה צריך תג אדום? מי שלא רוצה חברת אנשים, שיהיה לבד.

ראשית, יש מקרים שאדם חייב להימצא בחברת אחרים, למשל אם יש שותפים לחדר, או בדרך ממקום למקום, או בחדר-האוכל. שנית, גם מי שאינו מעוניין בחברה, זכותו להיות במקום ציבורי, למשל לשמוע הרצאה. שלישית, במקרים מסוימים יש מספיק אנרגיה כדי לשהות בחברת אנשים ואפילו ליהנות מצפייה באינטראקציות ביניהם, אבל השתתפות פעילה היא מעבר ליכולת. הכרטיס האדום מאפשר לאדם הנמצא במצב כזה להמשיך לתפקד, בלי לוותר על האירוע החברתי.

בהקשר לכרטיס הצהוב, איך יודעים מי נחשב כ"מישהו מוכר" ומי לא נחשב ככזה?

באופן כללי, כל מי שהתרועע אתך בעבר במשך זמן מה, נחשב מוכר. הימצאות באותו חדר (למשל בחדר-האוכל) כשלעצמה לא הופכת אותך לאדם מוכר, כי אולי האדם השני לא שם לב שהיית שם, אם לא היה משהו מיוחד ביניכם. היכרות (אפילו אינטימית) דרך האינטרנט לא הופכת אדם למוכר, לפחות לא בהקשר של הכרטיס הצהוב. קירבה פיסית שונה מהותית מתקשורת אינטרנט, ודווקא במקרה של היכרות מוקדמת ועמוקה, קרבה פיסית לאדם זה עשויה להצריך הסתגלות הדרגתית, ופנייה בטרם עת עלולה לגרום הלם. במקרה של ספק, עדיף לשאול את האדם מראש (כשהוא לא עונד כרטיס צהוב) האם תוכלו לפנות אליו, אם יענוד אותו.

מה עושים, אם מישהו שעונד תג אדום פונה אליי? האם מותר לי לענות לו?

אם מישהו פנה אליכם מיוזמתו, סביר שהוא מסוגל לקבל תגובה. חשוב לזכור, שיש הבדל גדול בין תקשורת יזומה לבין תקשורת הנכפית על האדם ע"י יוזמת הזולת. עם זאת, אם מישהו שעונד תג אדום פונה אליכם, אפשר לשאול תחילה "האם זה בסדר לענות, ראיתי את הכרטיס האדום".

למה צריכים את כל ה"פורמאליות" הזאת? למה שלא פשוט "נזרום" עם הסיטואציה?

דווקא כדי להקל על כל המשתתפים. לא יותר קל "לזרום" כאשר יודעים מי צריך שיעזבו אותו לנפשו ומי מרגיש דחוי ועזוב אם לא פונים אליו?

אפשר להשתמש בתגים גם מחוץ לכנסים?

זה תלוי, כמובן, בשיתוף-פעולה של האנשים בסיטואציה הספציפית. באוטריט מעודדים את האנשים לקחת הביתה את התגים שהם מקבלים, ולהשתמש בהם לפי הצורך והאפשרות.

אורות

תארו לעצמכם כמה החיים יכלו להיות קלים, אילו השתמשו יותר באמצעי הזה באירועים חברתיים, או אפילו בבית. כמה אי-הבנות היו נחסכות, וכמה אנשים, שאולי חוששים מסיטואציות חברתיות, במקום להימנע מהן היו אוזרים אומץ ואפילו נהנים מהזדמנות להיות עם עוד אנשים. אדם שזקוק לתקופת הסתגלות כדי להרגיש בנוח במחיצת זרים, יוכל לשדר באמצעות הצהוב "תנו לי זמן להסתגל, ובינתיים אתרועע רק עם מי שאני מכיר מקודם". כך יוכל אותו אדם להתרגל לנוכחות הפיסית של המכרים החדשים, לצפות בהתנהגותם ותגובותיהם, ולהחליט למי מהם ירצה להתקרב עוד קצת – כל זאת, בלי לחשוש שאדם זר יפנה אליו, מה שיכול להיות מלחיץ. הביישנים, לעומת זאת, יוכלו לענוד את התג הירוק, ולשדר "אנא פנו אליי, נמאס לי להיות שקוף כמו אוויר, יש לי מה להציע אם רק תתנו לי הזדמנות". וכל השאר, שבאמת לא היו רוצים להלחיץ את זה שצריך זמן להסתגל לזרים, וגם לא היו רוצים להעליב את כל אלה שעומדים בצד אבל בעצם מאוד מאוד רוצים להשתתף, היו נושמים לרווחה כאשר הכל ברור ואין צורך לנחש ולהסתכן בפגיעה בזולת.

אז מה אתם אומרים? שווה ניסוי?


תגי(ו)ת: , , , ,