היהודים לא היו הראשונים

בעיתון "הארץ" מתפרסם היום מאמר מאת זאב שטרנהל, בו הוא כותב: הקפיטליזם יוצר עולם שבו שולטים אינטרסים קרים והכל עומד בו למכירה, בני אדם לא פחות ממצרכים ומשירותים. זוהי מציאות שבה צורכי השוק מכתיבים נורמות ודפוסי התנהגות ויוצרים מערכת יחסים חברתיים המושתתת על כוח. מושג הצדק אינו קיים כאן, במקרה הטוב ביותר יש חמלה.

הכיתוב בכרזה הנאצית שלמעלה אומר: חולה כרוני זה עולה לעם הגרמני 60,000 רייכסמארק במהלך חייו. בן העם הגרמני – זהו גם כספך. מעשי הנאצים מתוארים לרוב במונחים של רשע, ואי אפשר להתעלם מן המרכיב הרגשי, שנאת הזר ובכללו שנאת היהודים, בעליית הנאציזם. אולם, בשונה מאנטישמיות מסורתית, האידיאולוגיה הנאצית התעטפה באיצטלה של מדעיות. שורשיה נעוצים ברעיונותיו של דארווין על הברירה הטבעית בטבע: החזק שורד, החלש נעלם.

בהמשך הורחבו רעיונות אלה לגבי בני אדם בשני כיוונים משלימים: בהקשר החברתי, "דארוויניזם חברתי" עוסק במאזני כוח בחברה, כאשר "חוזק" מתורגם למונחים של עושר, השכלה, קשרים חברתיים או כל מה שמהווה יתרון כלכלי. כאידיאולוגיה, דארוויניזם חברתי דוגל במתן חופש פעולה לחזקים, תוך התעלמות מצורכי החלשים. קפיטליזם קיצוני מתיישב היטב עם דרך מחשבה זו. בהקשר הרפואי-טיפולי, התפתחו רעיונות "אאוגניים" של שמירה על "מאגר גנטי בריא", כלומר מניעת התפשטות של "גנים פגומים" באוכלוסייה. התוצאה הישירה של הלך מחשבה זה הוא, כמובן, מניעת התרבותם של "אנשים פגומים". בראשית המאה העשרים הייתה בארצות הברית מגמה של עיקור כפוי של מוגבלים וחולי נפש, אשר אף קיבלה אישור של בית המשפט העליון. גם הנאצים פתחו בפעולה מסודרת ל"היגיינת הגזע" מייד עם עלייתם לשלטון. "בתי-דין לתורשה" הם שפסקו מי חייב בעיקור כפוי. כמו-כן השתמשו במונח "חיים שאינם ראויים לחיותם", כדי לאפיין אנשים עם "מחלות חשוכות מרפא", בכללן פיגור, מחלות נפש ואפילפסיה. עוד בשנת 1920 כתבו שני רופאים גרמנים ספר, ובו טענו שסיום "חיים שאין טעם לחיותם" מוסרי מבחינת האתיקה הרפואית. היטלר שיער שלא יצליח להנהיג חוקים ל"המתת חסד", אבל רופאים ומטפלים קיבלו הנחיות לבצע המתות חסד, ובתי דין קיבלו הנחיות לזכות את מבצעיהן מאשמת רצח. מייד עם התחלת המלחמה, הונהגה "תוכנית T4", תוכנית שיטתית לרצח המוני של נכים החוסים במוסדות של המדינה ושל הכנסייה, בשישה "מרכזי המתה". בשלב ראשון השתמשו בעיקר בזריקות רעל ובהרעבה למוות, אולם בשנת 1940 הונהגה המתה המונית בגז. תאי הגזים, ההסוואה כמקלחות, הוצאת שיני זהב מן הגופות ושריפתן בכבשן – היו זהים למה שנעשה לאחר מכן במחנות המוות. בסופו של דבר הופסקה התוכנית במתכונת הרחבה, בגלל התנגדות של מספר אנשי דת ושופטים, ושל חלק מקרובי הנרצחים. תאי הגזים פורקו, והיו הראשונים שהורכבו במחנות-המוות שנבנו ל"פתרון השאלה היהודית". גם מרבית הצוותים שעבדו בתוכנית, נלקחו לתרום מניסיונם בבניית ובניהול מחנות המוות.

עד סוף 1941, נרצחו קרוב ל-100,000 חוסים, או, בלשון הדיווח הנאצי, "93,000 מיטות ריקות". אין להשוות בין רצח המוגבלים בגרמניה הנאצית, לשואה של עם, שהחריבה משפחות וקהילות שלמות. אבל ה"חידוש" של הנאצים לא היה בכך שתייגו אנשים כ"תקינים" לעומת "פגומים", אלא בכך שכללו את היהודים בקטגוריה של "פגומים", ובכך שילבו בין רעיונות שהיו מקובלים במדינות רבות, לאנטישמיות קיצונית. חשוב מאוד לזהות את מקור הרוע, ולבערו מקרבנו. למושג של "חיים שלא כדאי לחיותם" עדיין יש כיום אוזן קשבת. המושג של "נטל על החברה", Ballastexistenz בלשון הנאצים, עדיין קיים. אלה שמנסים לזרוע בהלה מ"מגיפת האוטיזם" בארצות הברית אפילו מדברים במונחים של "נזקים כלכליים" הנגרמים מ"מגיפה" זו.

לא פחות מכך, מעוררת דאגה שאיפתם של ההורים בישראל ללידת "ילד מושלם", ע"י עריכת בדיקות טרום-לידתיות וביצוע הפלה במקרה של חשש ללידת "ילד פגום". במקרים רבים, כ"פגמים" נחשבים שינויים קטנים באיבר מסוים בגוף, אשר יגרמו לפגיעה מזערית באיכות החיים. אבל אימהות שרואיינו למחקר שנעשה לאחרונה, אמרו שמטרתן לתת לילדן יתרון בחיים. אמהות אלה אולי לא קראו על דארוויניזם חברתי, אבל הן שולטות בעקרונותיו. מעניין לא פחות, שלפי אותו מחקר, בגרמניה נערכות הרבה פחות בדיקות טרום-לידתיות מאשר בישראל. המחקר מייחס את ההימנעות מן החיפוש אחר יתרון גנטי ללקח מעברה של החברה הגרמנית.

ומה עם הלקח מעברה של החברה הישראלית?