מה השגיאה ההגיונית במשפטים הבאים: "אנשים יוצרים קשר-עין כדי לתקשר ביניהם. אוטיסטים לא יוצרים קשר-עין. מסקנה: אוטיסטים לא יוכלו לתקשר, אלא אם נלמד אותם לקיים קשר-עין."
מי שלמד קצת לוגיקה, יודע: אם נתון ש-א' גורר ב', לא בהכרח ב' גורר א'. במקרה שלנו, יש עוד דרכים לתקשורת, חוץ מקשר-עין. אפשר לתקשר היטב בלי קשר-עין, אם מבינים את התפקיד של קשר-עין ומשתמשים באמצעים אחרים, המתאימים יותר לאוטיסט, כדי למלא תפקיד זה.
ראיתי פעם סרט תיעודי על אמנית בריטית שנולדה בלי ידיים, ועם רגליים קטנות ומעוותות. הסרט ליווה אותה לאורך תקופת-הריון, שבה התכוננה לקראת הלידה והטיפול בתינוק. לא זכור לי האם האב לא היה ידוע או שלא רצה אבהות על התינוק, היה ברור שההריון היה בלתי מתוכנן, לא מתוך קשר יציב עם גבר. מה שמשך את תשומת-לבי היה האופן הבלתי-שגרתי שבו ביצעה האישה פעולות יומיומיות, למשל איפור: היא החזיקה את השפתון בין אצבעות הרגליים, והתכופפה אליו. גישה סטנדרטית לשיקום הייתה מנסה ללמד אותה להשתמש בידיים תותבות, אולם היא מצאה את הדרך המתאימה ביותר עבורה לעשות את הדברים, לא את הדרך המחקה אנשים נורמלים. האישה הייתה אומנית מוערכת ואישה מושכת, ולא ניסתה להסתיר את השונות שלה.
אנשים אוטיסטים יכולים ליצור קשרים משמעותיים ועמוקים, אם הם מעוניינים בכך. ההבדל הוא באופן שבו הקשרים נוצרים, ובמאפיינים התקופתיים של הקשר – קצב ההיקשרות, תכיפות ומשך המפגשים, ובמיוחד – הצורך ב"פסקי-זמן" כדי להיות לבד. דווקא פסקי-הזמן הם אלה שמאפשרים מנוחה, עיכול של החוויות החושיות והרגשיות ורצון לחידוש הקשר. ג'יין מיירדינג כתבה (בשיתוף עם עוד שלושה א"סים) מאמר בשם "ברוך בואך חבר, עכשיו הסתלק" המתאר את הצורך להיות לבד. אם כופים על (או אפילו מעודדים) ילד אוטיסט לחקות קשרים חברתיים סטנדרטיים, ייתכן שהילד ייהנה מן הפעילות שבקשר עם החבר, אבל לא ילמד הרבה על הצורך בקשר עם אדם אחר. בגיל ההתבגרות, כאשר הקשרים החברתיים מבוססים פחות על פעילות מוגדרת ויותר על הזדהות עם קבוצה – ומאוחר יותר, על עניין ממשי באדם שמולו – המתבגר האוטיסט ימצא את עצמו בודד, או (אם יתאמץ להתאים את עצמו למוסכמות) מעביר את זמנו בפעולות חסרות-משמעות עבורו. לעומת זאת, אוטיסט הלומד לפתח קשרים חברתיים בדרכים המתאימות לו, יכול למצוא בהן משמעות רבה, כפי שכותב ג'ים סינקלר: "כאשר אני יוצר קשר עם מישהו, הוא מיוחד – ולא רק בגלל הזמן והמאמץ הרב שהושקעו כדי להפיק תגובה שהיא חיקוי חיוור של תגובה חברתית נורמאלית. חיקוי חיוור של נורמאליות אינו שווה כלל את הזמן והמאמץ שלי. כאשר אני יוצר קשר זה מיוחד, מפני שאני לא חייב לעשות זאת, אבל אני בוחר לעשות זאת. זה מיוחד מפני שאני לא מכליל היטב מאדם אחד למשנהו, כך שכל דבר שאני עושה ממוקד רק באדם זה. זה מיוחד, מפני שבהעדר מושג על מה נורמאלי ועם כישרון חיקוי מינימאלי, יצרתי משהו שהוא חדש לחלוטין למען אדם זה ונסיבות אלה. זה מיוחד מפני שאינני יודע איך לקחת אנשים כמובן מאליו, כך שכאשר אני מתייחס למישהו, אדם זה הוא הדבר החשוב ביותר בעולמי למשך אותו הקשר … אני מתייחס רק כפי שאני, רק בדרכים שהן אמיתיות עבורי. אני מעריך אנשים רק כפי שהם, לא לפי תפקיד או מעמד, ולא מפני שאני צריך מישהו למלא חללים ריקים בחיי. האם אלה החסרים החמורים בתקשורת ובהתייחסות, שאני קורא עליהם כל הזמן?"
גם בכישורי למידה, לא כל מה שמתאים לילדים רגילים, מועיל לילדים אוטיסטים. תוכניות עיצוב-התנהגות בדרך כלל מתחילות בלימוד ישיבה על כיסא ליד שולחן, כתנאי מקדים ללמידה כלשהי. אבל יש ילדים שמוחם זקוק לגירויים תנועתיים, ולכן ישיבה "שקטה" ליד שולחן דווקא תפגע בכושר הלמידה שלהם. יש ילדים הזקוקים לגירוי של מערכת שיווי-המשקל, וילמדו טוב יותר על נדנדה. רוב האנשים זקוק לתאורה טובה כדי לקרוא, אבל אנשים עם רגישות-יתר לאור דווקא זקוקים לתאורה עמומה. אצל ילדים רגילים, ממלא המורה תפקיד חשוב של מתווך, והקשר הרגשי עם המורה מהווה מניע חשוב ללמידה. אבל אצל ילד אוטיסט, אינטראקציה חברתית מוסיפה לעומס הגירויים, וייתכן שדווקא למידה מול מחשב תהיה יעילה יותר.
נכון, שצורת-חשיבה שונה זו מחייבת את המטפלים לגמישות מחשבתית ולרגישות למאפיינים הייחודיים של כל ילד וילד; אבל, היצמדות למוכר ואטימות לזולת הם מאפיינים של אוטיסטים, לא של אנשים נורמלים, נכון? או אולי לא?