עולמות אחרים

אי-שם, בקצה האינסוף

ישנם עולמות אחרים.

אין שם ים ואין שם חוף

אין לילות ואין בקרים.

אין בתבל ההיא בני-אדם

טהור העולם הרחוק.

כל הקיים שם

צולל בחלל עמוק.

בכל בְרוֹך נוגע

נוגה ענוג, חיוור

ורקיע בהיר, רוגע

מעל ומתחת זוהֵר

עולמות אחרים

אלף שמשות בוערות
מאירות
כדורי בדולח שקופים
הפזורים
בחלל האין-סופים.
הכדורים
נעים לאיטם, ומפיצים
זהרורים
ושבבי אור נוצצים
ורשפים.

אין דבר שם.
שום דבר מלבד השמשות והכדורים
הזכים והטהורים -
בקצה האין-סופים
בעולמות האחרים.

לא תִראֵם, לעולם
אפילו אם תגיע אי-פעם
כי ברגע שאדם
יהיה שם -
ואבד הטוהר התם
לעולם….

כתבתי את השיר הזה כשהייתי בת 13, הרבה לפני ששמעתי בפעם הראשונה את המילה אוטיזם. כיום אני יכולה לראות בשיר כמה דברים שמשותפים לי ולא"סים אחרים. דבר אחד הוא כמובן הנטייה להתנתק ו"לרחף". דבר שני הוא, הצורך ברגיעה, בהאטת שטף האינפורמציה. ילדים שחולמים בהקיץ אולי נודדים במחשבותיהם או "מריצים סרטים בראש". אני עושה גם את זה, אבל לא כדי להירגע אלא כצורה של מחשבה, דרך לפתרון בעיות. מה שמתואר בשיר הוא מעין תנועה מחזורית, שהיא סוג של חוסר-תנועה המשרה רוגע. זה העדר כל מחשבה.

מה שמאוד בולט, הוא הרתיעה מן העולם החברתי, שנתפס כהיפוכו של הטוהר. מתוארים בשיר רק עצמים גיאומטריים, ללא רמיזה להקבלה כלשהי לדימוי ליחסים בין בני אדם או אפילו להתרחשות נפשית שלי. זה הקסם שבפשטות, ומה שמאפשר לי מנוחה וחידוש כוחות.

בשיר העולם הזה סגור אפילו בפניי, כי הוא שומר על הטוהר שלו, כל עוד אין בו נוכחות אנושית.

עולם כחול

במשך השנים שעברו מאז כתיבת השיר, עברתי תקופות שונות של התחברות לעולם הזה, לעומת התנכרות לו. לתקופות ההתנכרות אני קוראת "טייס אוטומטי", מפני שבהעדר האפשרות לנוח ולחדש כוחות, הדרך היחידה שבה אני יכולה לפעול בעולם היא באמצעות חזרה רובוטית על "תסריטים" קבועים. מבחוץ זה נראה כתפקוד יעיל, אבל מבפנים זה מוות. אין בתפקוד הזה שום דבר מן העצמיות שלי. אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות הוא, לעולם לא להתרחק יותר מדי מן המקורות שלי. גם המנוע המשוכלל ביותר לא יכול לפעול ללא מקור אנרגיה.


תגי(ו)ת: , , ,