בתקשורת התפרסמה הגשת כתב-אישום נגד אנשי צוות בית-החולים "איתנים" שהתעללו ב"חוסים" אוטיסטים ומפגרים, והארץ הזדעזעה. הזעזוע הגיע אפילו עד בריטניה: אנשים מקבוצת "אספים למען חופש" קראו על העניין ב"ג'רוסלם פוסט" ובמהדורה האנגלית של "הארץ", וכתבו עליו בפורום שלהם. מגיבים באתרים של "הארץ", ו"מעריב" שפכו על הנאשמים אש וגופרית: חלאות המין האנושי, צריך לתלות אותם, שיישרפו בגיהינום, שייהפכו לנכים ויאושפזו במקום דומה ובידיהם של אנשים אכזריים כמותם. המתונים יותר דרשו מאסר עולם.
קל להזדהות עם תגובות כאלה, מפני שהן מציגות את המקרה כמשהו קיצוני וחד-פעמי. נדמה, שאם רק נעניש את האשמים, נפתור את בעיית היחס ל"חסרי-ישע". עם כל הזעזוע והכעס ממה שהתרחש במחלקה הסגורה, מאטימותם של ה"מטפלים" ומאזלת-ידה של ההנהלה, נראה לי שההתעללות היא תוצאה ישירה של כשל מובנה במערכת. לימור מתל-אביב כתבה:
למרות הדמעות שעולות בעיניי, אני לא מופתעת לקרוא את הדיווח הזה. התנאים בחלק מהמוסדות הציבוריים המיועדים לאנשים בעלי מוגבלויות הם מתחת לכל ביקורת, וזה כולל העסקת עובדים בלתי כשירים, בורים ורוויי סטריאוטיפים, ותנאים שאינם הולמים את הצרכים הבסיסיים של בני האדם באשר הם. זה עניין של מדיניות. המדינה שלנו מעדיפה לבודד אנשים בעלי מוגבלויות במוסדות במקום לשלבם בקהילה, מקצה משאבים מינימליים לטיפול בכלל האוכלוסיות החלשות (להעסקת אנשי מקצוע מתאימים, להטבת השירותים הסוציאליים וכו'), לא מפקחת כראוי על השירותים הסוציאליים ובוודאי שלא מטילה עונשים חמורים על עבריינים כמו אלה שתוארו בכתבה.
פיקוח הוא תנאי לאיכותו של כל שירות, ובוודאי כאשר אין לצרכנים אפשרות להתלונן. אבל הידוק הפיקוח מטפל בסימפטומים, לא בשורש הבעיה: מדיניות של בידוד החריגים והרחקתם מן החברה ה"נורמלית". דורון אלמוג, אב לאוטיסט בן 22, אומר שבנוסף לאחריות הישירה של המתעללים, גם החברה אשמה – באופן שבו היא מחביאה את האוטיסטים בחדרי חדרים. כל עוד יישמרו האוטיסטים בחשיכה, בסוד ובבושה, יהיה קל לפגוע בהם.
ההרחקה וההחבאה מאפשרות לתופעות קשות של הזנחה והתעללות להתפתח בלי להתגלות. אבל ההשפעה של בושה והרחקה נרחבת ומסוכנת הרבה יותר מאותם מקרים קיצוניים שהגיעו לתקשורת. הזעזוע ממעשי ההתעללות נובע מתחושת הזדהות: איך אפשר לפגוע כך ב"חסרי ישע", אנשים שמלכתחילה סובלים וזקוקים ליחס של רחמים, לא אכזריות. אחד המגיבים כתב: האם הייתם מתייחסים כך לשכן זקן שגר ברחוב שלכם? ההזדהות נובעת מתחושת שייכות, מידה מסוימת של דמיון. השכן הזקן יכול להיות סבא, אבא או אפילו אני בעוד חמישים שנה. כל אחד מכיר אנשים זקנים. אבל, מעטים מאוד מכירים אישית אוטיסטים בוגרים, לא רק בגלל השיעור הנמוך של חלקם באוכלוסייה, אלא מפני שכמעט כולם גרים במוסדות סגורים. אותם "חריגים" המורחקים מן החברה הופכים, עבור הצוות המטפל בהם, ליצורים נחותים שיש "לתקן" אותם, במקום לאנשים כמותם עם רצונות ורגשות, שהיכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות שלהם לא מאפשרות להם התבטא. ההרחקה גורמת לכך, שהצוות המטפל הוא כמעט היחיד שמכיר מכלי ראשון את ה"חריגים", וכך מקבל בלעדיות על יצירת הדימוי של המטופלים. החברה הכללית, שמעדיפה להרחיק את החריגים, היא שותפה-בשתיקה להפיכתם של האוטיסטים והמפגרים לתת-אדם.
דורון אלמוג הציע לראות בהורים אחראים לגורל ילדיהם הנמצאים במוסדות. אינני יכולה לשים את עצמי במקומם; מנסיוני עם המערכת הטיפולית, אני יכולה לשער באילו לחצים עמדו ההורים מול המערכת שכמעט לא הותירה להם ברירה אלא להסכים לאשפוז ילדיהם. מצד אחד: אם לא תאשפזו את הבן או הבת, לא תינתן לכם עזרה בבית. מצד שני: זה הפתרון הטוב ביותר עבור הבן או הבת, שם יהיה בסביבה מוגנת, שם יסופקו לו התנאים המתאימים לו ביותר, שם יש צוות שיידע לטפל בו. בכתבה שהתפרסמה במוסף "הארץ" עם גילוי הפרשה (בשנת 2004) סיפרו הורים, איך הצוות בבית החולים התייחס בביטול לחששותיהם, והבטיח להם שבנם מקבל את הטיפול המתאים ביותר. אם יש משהו שהורים צריכים ללמוד מהפרשה, הוא זה: לעולם אל תסכימו שהמערכת תקבע את הטיפול בילדכם בלי פיקוח שלכם. אנשי מקצוע מנוסים ובטוחים במקצועיות שלהם לא נרתעים משאלות מבקשה למידע מפורט או מביקורים תכופים.
הלוואי שמשהו טוב ייצא מכל הרעה הזאת. הלוואי שכל אלה שמחו נגד היחס הלא-אנושי של הצוות לאוטיסטים, יוכלו בעצמם להתייחס לחריגים כפי שהיו רוצים שיתייחסו אליהם. הלוואי שאלה שהצביעו על הסכנה שבבידוד והרחקה יגלו שכנות טובה כלפי חריגים שיבואו להתגורר בסמוך להם. הלוואי שבאותה קלות שבה קיללו את הצוות המתעלל, יברכו על נוכחותם של אוטיסטים, מפגרים ופגועי נפש בקניון, במרכז הספורט או במקום העבודה.