כשמדברים על נגישות בניינים, בדרך כלל חושבים על מגבלות-ניידות. אבל מה בנוגע לנכויות אחרות? למשל, בבניין נגיש לעיוורים, מספרי הקומות במעלית כתובים בכתב ברייל לצד הכפתורים, וכשהמעלית נעצרת, נשמעת הודעה על מספר הקומה. בבניין נגיש לאוטיסטים יש להתחשב ברגישויות החושיות האופייניות לאוטיזם. למשל, דוגמאות עם פרטים רבים בצבעים רועשים על שטיחים, מרצפות או קירות עלולות לגרום להצפה חזותית, עד לכאב פיסי. אקוסטיקה גרועה, במיוחד בחללים גדולים עם קירות גבוהים, עלולה לגרום להצפה שמיעתית. תאורה פלורוסנטית עלולה להשפיע על תחושות גופניות, עד כדי בחילה, טשטוש ואפילו התנתקות.
בנוסף לתכונות הפיסיות של המבנה, נגישות נוגעת גם להליכי השירות המוגש בבניין: קבלת טיפול רפואי – בבית חולים או מרפאה, עריכת סידורים – בבניין עירייה, אכילה – במסעדה וכו`. אני כותבת על הנושא בעקבות פעילות של הורים באלו"ט ובאפי, בשיתוף עם הורים מארגונים אחרים למען נכים, שמטרתה יציקת תוכן לחוק שוויון הזדמנויות לנכים. העליתי את הנושא בפורום של ANI, כדי לקבל הצעות ומידע על הקיים במדינות אחרות. סקירה זו כוללת הצעות שהועלו בדיון בקשר לאוטיסטים עצמאיים, וכן רעיונות שעלו בדעתי בעקבות הדיון. הערות, הארות והצעות שלכם תתקבלנה בברכה.
בדומה להתאמות אחרות, כשבאים להתאים הליכים לצרכיהם של נכים, יש לשמור על סבירות וצדק: מקסימום התועלת לנכים במינימום הפגיעה באוכלוסייה הכללית. חשוב שנחיצות ותועלת ההתאמה תהיה ברורה גם לנותני השירות וגם למקבלי השירות שאינם נכים, כדי שתהיה נכונות לקיים את הנהלים המיוחדים לנכים, וכדי לא לעורר התמרמרות והתנגדות מצד מקבלי השירות שאינם נהנים מהטבות מיוחדות אלה. חלק מן ההטבות שלהלן יכולות להועיל לכלל הציבור. הצעת הטבות אלה לכל אדם ללא קשר לנכות לא תכביד על נותני השירות מעבר למה שכבר ייעשה עבור נכים, ותעלה את שביעות רצונם של כלל מקבלי השירות ואת הבנתם והזדהותם עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
חומר על מהות השירות ועל אופן ביצועו הוא דוגמא טובה להטבה המועילה לכל. מוסדות רבים מפיקים חומרי הסברה על השירות שהם נותנים, ומפיצים אותם באתר מידע ו/או בצורת עלון מודפס. תוספת קטנה תפשט עוד יותר את השימוש בשירות הן עבור אוטיסטים והן עבור כלל הציבור. למשל, בעירייה או במשרד ממשלתי, חשוב לפרט מה הוא השירות, אילו מסמכים יש להביא, איך נקראות היחידות אליהן יש לגשת, מיקום החדרים בבניין, למי ניגשים ובאופן כללי – כל מה שצפוי לקרות כאשר מגיעים לבניין. חשוב במיוחד לתאר את האינטראקציה עם נותן השירות: מה ישאלו אותך, מה תוכל לשאול, מה לעשות במקרה של חילוקי-דעות או אי-בהירות. בתי-חולים רבים בארה"ב מחלקים חוברות המתארות במלל ובתמונות בדיקות או טיפולים, כך שמטופל יוכל להתכונן נפשית ולחשוב על שאלות או בקשות הקשורות לטיפול. מידע חשוב נוסף קשור לתחושות (כאב, דגדוג, צורך לשבת או לשכב ללא תנועה וכו`) ולזמן המשוער של הטיפול. חשוב במיוחד לתאר כל בחירה שהלקוח יוכל או יידרש לעשות, כך שלמטופל המקבל מראש חומר הסברה יהיה זמן למחשבה והחלטה. דבר דומה ניתן לעשות גם לשירותי פנאי. למשל, אתרים רבים מפרסמים מפה של המקום ושל המתקנים השונים בו. מידע נוסף מראש ישפר את הנגישות לאוטיסטים: תמונות של המתקנים, היכן קונים כרטיס כניסה ומה הוא כולל (ואילו מתקנים כרוכים בתשלום נוסף או רק בהזמנה מראש), תנאי-שימוש במתקנים (הגבלת גיל, מגבלות רפואיות, אפשרות לצירוף מלווה על המתקן) יחסכו אכזבה ועוגמת-נפש. אם מסעדות יציעו פירוט של מרכיבי המנות שבתפריט ושל מרקם המאכל (נוזלי, פריך וכו`), תשתפר הנגישות לא רק לאוטיסטים, אלא גם לכלל האנשים עם רגישות למזון.
הצעה מעניינת שהועלתה בפורום ANI היא להצמיד לאוטיסט מלווה למשך כל שהותו בבניין. הצורך מתעורר במיוחד כאשר ההליכים מתבצעים במספר מקומות, כשכל מקום שולח את הלקוח למקום הבא, מה שעלול לבלבל אותו ולגרום לו ללכת לאיבוד. המלווה, מתוקף היותו עובד הארגון, הוא גם כתובת מתאימה לשאלות. האדם שהציע שירות זה בפורום ANI פקפק בסבירות ליישומו, אבל שירות כזה קיים מזמן בשדות תעופה: אדם בעל צרכים מיוחדים שמגיע לטרמינל מלוּוֶה לכל תחנת-שירות, ומקבל עזרה בסידורים השונים, בניידות, טיפול במטען, הסברים וכו`. גם בקופות החולים יש כיום מתנדבים, שיכולים לתת שירות זה. במוסדות אחרים, שאולי יתקשו לספק שירות זה בו-במקום, אפשר לקבוע זמנים מסוימים שבהם השירות פועל, או לתאם מראש את מועד ההגעה כך שהמוסד יוכל להתארגן בהתאם. עסקים שונים מקצים תפקיד של "שירות לקוחות", "קשרי ציבור" או "נציב תלונות", וחלק מהתפקיד אפשר להגדיר כשירות ללקוחות עם צרכים מיוחדים.
אוטיסטים רבים מתקשים להמתין זמן רב, במיוחד במקומות ציבוריים הומים מאדם. בפורום ANI הייתה תמימות-דעים שכניסה מיידית ללא תור היא הטבה מוגזמת שעדיף למצוא לה תחליף שעדיין לא יצריך המתנה. למשל, אפשר לחייב את נותני השירות לקבוע תור מתוכנן גם כאשר סידור זה אינו נהוג לגבי לקוחות אחרים, ואז להתחייב לקבל את האוטיסט בזמן שנקבע. במקרה שהסיבה להמתנה אינה תור, למשל במקרים של בדיקות וטיפולים רפואיים המורכבים מכמה שלבים, יש לאפשר לאוטיסט לחכות במקום שקט המתאים לצרכים התחושתיים שלו (למשל, אם האוטיסט נכנס לחדר קטן ומבודד, לאפשר לו לכבות תאורת פלורוסנט במקום). גם לגבי מקומות בילוי, אפשר להימנע מהמתנה בתור ע"י הזמנת כרטיסים בטלפון וקביעת מועד הגעה לבית-קולנוע, לונה-פארק או כל מקום בילוי אחר. מאחר ועסקים רבים מאפשרים תשלום בכרטיסי-אשראי, ניתן יהיה להסדיר את התשלום בטלפון, ועם ההגעה רק לקבל את הכרטיסים. כך מצד אחד לא תהיה עמידה בתור, ומצד שני לא ייגרם עיכוב ללקוחות האחרים.
החלק השני ידון בתקשורת, יחס הצוות ומלווים לאוטיסטים שאינם עצמאיים.
אני סבור שבטרם מדברים על נגישות (דיון חשוב והכרחי), יש להכיר לזכות לנגישות. כל עוד אוטיזם (וגם מוגבלויות אחרות המשיקות לאוטיזם בצורה זו או אחרת) נתפס כליקוי לא לגיטימי שיש לדכאו, לרפאו ולחסלו, אין לגיטימיות לנגישות. בצד הדיון על נגישות, וכהקדמה לו, עלינו לפתח את הדיון בלגיטימיות הקיום השונה.