Action

בעקבות המלצתו של השרוט, החלטתי להצטרף ל- Blog Action Day ולכתוב על איכות הסביבה. מאחר שבלוג זה עוסק באוטיזם, אכתוב על הקשר בין אוטיזם ואיכות הסביבה.

לא אכתוב על הנושא שכבר זכה להרבה כותרות: האם זיהום סביבתי "גורם לאוטיזם", או, בלשון קצת יותר מדעית, "מעלה את שכיחות מקרי האוטיזם באוכלוסייה". למיטב ידיעתי אין הוכחה לכך, גם לא במקרה של אותו מחוז בחוף המזרחי בארצות-הברית, אשר באחת העיירות שבו התגלו מקרים רבים של אוטיזם (ומקרים רבים של יותר מילד אוטיסטי אחד במשפחה), מעבר לשכיחות הכללית בעולם או בארצות הברית. אני לא מתעניינת בזה, לא רק בגלל שאינני רואה באוטיזם טרגדיה או משהו שצריך להשקיע משאבים ב"מניעה" שלו. אני פשוט חושבת שזיהום סביבתי כשלעצמו הוא דבר רע שיש למונעו, גם בלי הוכחה מדעית שהוא גורם לתופעות שונות, אפילו כאלה שהן מסוכנות באמת (למשל סוגים שונים של סרטן). אין צורך לחכות להוכחה מדעית שהימצאותם בסביבה של חומרים הידועים מכבר כמסוכנים (חומרים רדיואקטיביים, מתכות כבדות, חומרים מסרטנים והרשימה ארוכה) גורמת לנזק לא רק לעולם החי אלא גם לבני אדם.

מדוע, אם כן, נמשך זיהום הסביבה בממדים מבהילים, ומדוע כל כך קשה לשכנע אנשים לצמצמו?

האדם השלישי

אחת התוכניות המעטות שאני צופה בהן בטלוויזיה היא הסדרה "חוק וסדר". הסדרה מעניינת כי בנוסף לעלילה הבלשית, היא מעלה שאלות חברתיות ומוסריות. הפרק שהוקרן בשבוע שעבר עסק בנוכל שמכר מנות-חיסון לשפעת, אשר בעצם הכילו תמיסה פיזיולוגית. התרמית התגלתה בעקבות סדרה של מקרי-מוות כתוצאה מסיבוכים בעקבות שפעת, בהם בבדיקה שלאחר המוות לא נמצאו נוגדנים לשפעת בדמם של הנפטרים, למרות שבתיק הרפואי שלהם נרשם שקיבלו חיסון. התביעה בחרה לתבוע את הנוכל רק על אותם מקרי מוות של אנשים שהיו בסיכון, ושהיה סביר לצפות שהידבקות במחלה תהווה סכנת-מוות עבורם. על דוכן העדים, טען הנתבע כי לא צפה מראש את השלכות מעשהו, כי הרי התמיסה הפיזיולוגית לא יכולה לגרום שום נזק, אם תוזרק לאנשים.

כדי לסתור את ההיתממות של הנתבע, שאל אותו התובע האם ראה את הסרט "האדם השלישי". בסרט זה מגלם אורסון וולס דמות של נוכל בווינה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר מוכר בשוק השחור פניצילין מדולל, מה שגורם למוות בייסורים של ילדים. התובע מתאר סצנה שבו יושבים הנוכל וידידו על גלגל-ענק בלונה-פארק, והידיד מתקשה להבין איך יכול היה הנוכל לרצוח בשל בצע-כסף. איך נשאר אדיש מול סבלם של ילדים? כשהם יושבים במרומי הגלגל, מצביע הנוכל על דמויותיהם הזעירות של האנשים שלמטה ואומר: "תראה את הנקודות האלה. האם ישנה לך אם אחת מהן תפסיק פתאום לנוע?".

אם מקורו של הרוע באדישות, אז מקורה של האדישות בהרחקה: מרחוק שום דבר לא באמת חשוב, לא באמת נוגע.

זהו לדעתי ההסבר להתמשכותו של הזיהום הסביבתי: אין רואים אותו, לפחות לא מייד. אותם מטיילים שמשליכים בנחל עטיפות חטיפים, לא יעשו זאת על הרצפה בביתם. המפעל שמזרים בוצה רעילה אל קרקעית הים, לא ישפוך אותה בחצרו. זה טבעה של אשפה – "מפנים" אותה. מרגע ש"פונתה", האשפה כבר "לא כאן", ומבחינתנו, חדלה להתקיים.

למעשה זה של "פינוי אשפה" יש היבטים חברתיים, הנקראים באנגלית בקיצור NIMBY: Not In My Back Yard. כלומר, כל אותן תופעות בלתי-נעימות – יש להרחיקן ממני, לאיזשהו מקום שבו לא תפרענה לי. הכבישים המהירים (העמוסים והמזהמים) יעברו "מחוץ לעיר", אבל לא בקרבת פרברים בהם גרים אנשים אמידים, אלא בקרבת כפרים ערביים או שכונות מצוקה. מקלט לנשים מוכות יוקם ב"שכונה", לא באזור שבו הוא עלול "להוריד את ערך הדירות". כנ"ל גם הוסטל לבוגרים אוטיסטים. אוכלוסיות "מסוכנות" יותר, כמו למשל נפגעי נפש, יש לסגור בבתי-חולים משלהן, מחוץ לקהילה כמובן.
ומרגע ש"הרחקנו את הבעיה", קל יותר להתעלם ממנה. זה לא אני, כאן. אלה "הם", "שם". הדרה הוא שם המשחק. מי שאיננו קיים, ממילא אי אפשר לפגוע בזכויותיו. וכאן אנו חוזרים לנושא האוטיזם, או: הדרתם של אוטיסטים (מכל רמות התפקוד), שהוא כמובן אחד הנושאים המרכזיים בבלוג זה.


תגי(ו)ת: , , , , , , , , ,