Autism Explaining the Enigma

תיאוריות מדעיות הן יותר ממשחקים מחשבתיים; יש להן השלכות מעשיות מאוד. דוגמה בולטת היא תורת היחסות של אינשטיין, שהיוותה את הבסיס לפיתוח נשק גרעיני. אבל גם לתיאוריות פסיכולוגיות, הקשות להוכחה (ובמקרים רבים גם לא ניתנות להוכחה), יש השלכות על חייהם של בני אדם (או לא-בני-אדם, כפי שנראה בהמשך).

הספר אוטיזם פשר החידה (Autism Explaining the Enigma) מאת אוטה פרית` פורסם בשנת 1989, ותרגומו לעברית יצא לאור בשנת 1997 (ספריית פועלים). להלן סעיף שכותרתו "אוטיזם ותודעה עצמית", עמ` 181-182 במהדורה העברית (תרגום: נורית לוינסון, ייעוץ ועריכה מדעית: נורית ירמיה):

אם התפתחותה של תיאורית המיינד היא בעייתית אצל ילדים עם אוטיזם, מתקבל על הדעת שהתפתחות המודעות העצמית שלהם תהיה בעייתית גם היא. אף על פי כן, איננו יכולים להטיל ספק בכך שלילדים עם אוטיזם יש ייצוג נכון של העצמי הגופני. הם מסוגלים להבחין בין אנשים לעצמים ובין בני אדם מוכרים לזרים. ההשערה בדבר מודעות עצמית לקויה נוגעת רק להתפתחות של ייצוג נכון של העצמי כבעל מצבים מנטליים וכמפעיל מצבים כאלה. אם העצמי המנטלי הזה הינו תוצאה של התבוננות פנימה – הרי שללא היכולת לחשוב על מצבים מנטליים הוא לא יתקיים. עם זאת, האני המודע לעצמו נשאר חמקמק כהשתקפות במראה של מראה.

שיאה של יכולת המינטול היא התודעה העצמית. משום כך העדר מינטול כמוהו כהעדר מודעות עצמית. אוטוס, המילה היוונית ל"עצמי", היא תזכורת מתמדת לאפשרות זו בכל הזדמנות שאנחנו משתמשים במונח אוטיזם. קשה לתאר בני-אדם מפותחים בשכלם שאין להם מודעות עצמית. מה פירוש הדבר? בני-אדם כאלה יהיו בודדים לחלוטין ולא יהיו מסוגלים ליהנות אפילו מחברת עצמם. חברתו של הזולת לא תהיה מבחינתם שותפות של Minds, ומשום כך לא יעדיפו אותה על חפצים דוממים. הציניקנים, גם אם הם מייחסים לטבע האנושי תכונות רעות ומגנים את חוסר אנושיותו של האדם כלפי בני מינו, אינם מטילים ספק בכך שחברת Minds חיונית לנו כמו האור, המים והמזון.

מיותר יהיה להצטרף כאן לוויכוח הנמשך בין פילוסופים רבים, על פני כמה מאות שנים, בשאלה על מהות מודעותו של האדם כלפי עצמו וכלפי הזולת ואיך להשיגה. היכולת להבין את הזולת היא גם היכולת להבין את עצמך. אנחנו מבינים לא באמצעות איסוף מייגע של מידע אמפירי, אלא באמצעות תיאוריות נועזות (ובמקרים רבים שגויות). התיאוריה שאנחנו מייחסים ל-Minds של האחרים היא בדיוק אותה תיאוריה שאנחנו משתמשים בה כדי להבין את המיינד שלנו. אנחנו פונים למצבים מנטליים כדי להסביר למה עשינו דבר מה, או שאנחנו מייחסים מטרות ומניעים קוהרנטיים ככל האפשר ונמנעים מלייחס סיבות אקראיות או חיצוניות. "היא מתנהגת באסרטיביות כל הזמן, מכיוון שבאופן בסיסי היא חסרת ביטחון", היא הנחה אופיינית ויומיומית אשר מאפשרת לנו להבין באופן קוהרנטי סיפור שאחרת היה נשמע כפרדוקס. בחיי היומיום אנחנו "יודעים" איך פועל המיינד, אבל, יש לזה, כמובן, קשר קלוש מאוד להסבר המדעי. לאמיתו של דבר אנחנו רחוקים מרחק שנות אור מן הידיעה הממשית איך פועל המיינד במונחים של חיי יומיום. בעצם ההבאה בחשבון של עצמת תיאוריית המיינד, אנחנו יכולים להתקרב מעט יותר אל בעיית המודעות העצמית. לדעת שאנחנו חושבים, פירושו לדעת שאנחנו קיימים, כפי שכבר אמר דקרט במשפט הידוע: אני חושב משמע אני קיים.

אוטיזם פשר החידה

לפני שאגיב על דברים חמורים אלה, אצטט כמה מונחים ההכרחיים להבנתם. בתחילתו של הפרק, יש תיאור של תיאוריית המיינד Theory of Mind (או בקיצור: ToM): התפישה האינטואיטיבית של האחר כבעל מחשבה או רגשות, כמוני. (עמ` 169). בהקשר זה מוסבר המונח מינטול: היכולת לצפות מראש קשרים בין התרחשויות ומצבים חיצוניים לבין מצבים פנימיים של Minds. לאורך הפרק, מתואר הכשל של ילדים אוטיסטים להשתמש ב-ToM. כשל זה מוסבר ע"י התיאוריה של חוסר לכידות פנימית, המתוארת בפרקים הקודמים: הנטייה של אוטיסטים להתמקד בפרטים במקום בתמונה הכללית. לצערי, אין בספר הסבר של המונח מיינד (Mind). בעמוד התוכן מצוינת הסיבה לשימוש במילה האנגלית – חסרונה של מילה מקבילה בעברית – אבל גם אין תיאור רחב יותר (שאולי לא ניתן לתמצות במילה אחת) של המונח, החיוני כל כך להבנת הטיעון העיקרי של הספר. התרגום במילון מגידו הוא: מוח, דעה, מחשבה, זיכרון, תודעה, הכרה, כוונה, שאיפה, רצון; ואילו לפי מילון וובסטר האנציקלופדי (בתרגום לעברית): יכולת שכלית, אִינְטֶלֶקְט; זִכָּרוֹן; נְטִיָּה, שְׁאִיפָה; מַחְשָׁבָה; בריאות נפשית; מצב נפשי; וכן (מה שהכי מתאים כאן לדעתי) החלק או מכלול של חלקים באינדיבידואל שמרגיש, מכיר, חושב, רוצה ומבין. מכל זה אני מבינה שהכוונה לתוכנו של העולם הפנימי: כלל המחשבות, הרגשות והרצונות, אותה ישות הקולטת מידע (הן פנימי והן חיצוני), מעבדת ומטמיעה אותו בעולם הפנימי (כלומר, בתוכה).

אוטיזם פשר החידה

מהי, אם כן, המסקנה העולה מן הקטע המצוטט למעלה? בשום אופן לא נטען בו שאוטיסטים הם חסרי הכרה, כלומר: שאין להם מחשבות, רצונות ורגשות. הטענה המרכזית בקטע היא:

מאחר שאוטיסטים לקויים ביכולת לזהות מצבים נפשיים אצל זולתם, ניתן להסיק שמאפיין חשוב של אוטיזם הוא כשל בהבנה שלכל אדם יש עולם פנימי משלו. ומאחר שאוטיסטים לא מכירים בקיומו של עולם פנימי אצל הזולת, אין הם מסוגלים להכיר בקיומו של עולם פנימי שלהם.

במילים אחרות: גם אם לאוטיסטים יש עולם פנימי, אין הם מודעים לו.

אין לי כוונה להיכנס כאן לדיון, האם לבעלי חיים יש מודעות עצמית. ברור, שאלה הדוגלים באבחנה של מותר האדם מן הבהמה, מתכוונים בדיוק לזה: ליכולת של בני אנוש למודעות עצמית; ליכולת של אדם לא רק לחשוב ולהרגיש, אלא לדעת שהוא חושב ומרגיש. בזאת חומרתה של האמירה המצוטטת למעלה: שהיא מוציאה את הנפש האוטיסטית מכלל האנושות.

יש לי הרבה השגות על ההשתלשלות ההגיונית (או הבלתי-הגיונית) של הטיעונים בקטע, ומן הסתם אכתוב אותן ברשומות נפרדות. ברשומה זו, חשוב לי לגעת במקצת ההשלכות של ראייה כזאת את האוטיזם.

מי שרואה אוטיזם ברוח זו, ירגיש רחמים במקרה הטוב: קשה לתאר בני-אדם מפותחים בשכלם שאין להם מודעות עצמית. מה פירוש הדבר? בני-אדם כאלה יהיו בודדים לחלוטין ולא יהיו מסוגלים ליהנות אפילו מחברת עצמם. במילים אחרות: כמה מסכנים הם "אנשים עם אוטיזם", משעמם להם אפילו כשמניחים להם לנפשם. תיאור זה שגוי כמובן, כי אחד מסימני ההיכר של אוטיזם הוא קיומם של תחומי עניין, מה שלא עולה בקנה אחד עם שעמום. אבל אם ננסה להבין את רוח הדברים, היא מביעה רחמים על אנשים שלחייהם אין משמעות.

במקרה הרע, ראייה כזאת של אוטיזם מקדמת טיפולים שאינם מביאים בחשבון תהליכים פנימיים, כלומר טיפולים התנהגותיים. טיפולים כאלה מתעלמים מן העולם הפנימי של האדם, שהרי "אין מה להפסיד", ממילא "אין אף אחד בפנים". הצידוק שנותנים לטיפולים אלה היא שאולי הכחדת מאפיינים אוטיסטיים, ונטיעתן של התנהגויות נורמליות במקומם, תיתן מקום להתפתחותה של אישיות מודעת לעצמה.

אבל מעל לכל, הוצאתם של אוטיסטים מגדר האנושות מעצימה את היחס אליהם כ"האחר", מי שהוא "לא אנחנו". הנחות כפי שמובעות בקטע שלמעלה פוטרות מראש את החוקר או המטפל מן האחריות לנסות להבין את הדברים מנקודת מבטו של הצד השני, שהרי אין צד כזה. מי שאינו מודע לעצמו, אפשר ואולי גם חובה להגביל את זכותו לשליטה על חייו. אפשר ואולי גם חובה לדבר במקומו ובשמו. אפשר להגדיר עבורו מי הוא, ומי הוא לא. נראה לכם הגיון מעגלי? לי, לפחות, זה נראה כך.


תגי(ו)ת: , , , , , ,