שער הרחמים

סטריאוטיפים ודעות קדומות נידונים בדרך כלל במסגרת מדעי החברה או ביקורת התרבות, אבל יש להם השלכות מעשיות, למשל על שירותים שהמדינה נותנים לנכים, ובפרט על החלטות הנוגעות לחינוך נכים. גם אם לא נותנים את הדעת על כך בחיי יומיום, יחסנו לילד מושפע מן הצפי שלנו לחייו בעתיד, כבוגר. החלטות על חינוכם של ילדים נכים נובעות מן הדימוי שיש לבוגר בעל אותה נכות בעיני ההורה, המחנך או איש המקצוע הטיפולי. למרות שאנשי המקצוע מביאים בחשבון גורמים "אובייקטיביים" או "מדעיים" בבואם להמליץ על שיטת טיפול או מסגרת חינוכית, יש משקל רב גם לאמונותיהם ולערכיהם, ובמיוחד לדימוי של נכים בעיניהם.

דימוי שכיח של אדם נכה הוא המסכן, הראוי ליחס של חמלה ונדיבות מצד החברה הלא-נכה. המילה disability באנגלית פירושה "חוסר-יכולת", ואילו המילה ה"תקינה" יותר, לקות, מעידה על ליקוי, כלומר חיסרון או נחיתות. נחיתות זו מעמידה בספק את יכולתו של הנכה לפרנס את עצמו, ולעיתים אף את יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים או אפילו לחיות ללא השגחה מתמדת. ממהותה של כל לקות נגזרת סדרה של מיומנויות שהאדם עם הלקות המסוימת יכול או לא יכול לרכוש. אם בלקות יש מרכיב קוגניטיבי, מסיקים מכך שהאדם לא יוכל ללמוד נושאים "אקדמיים" או "מופשטים", ולא יוכל להבין עקרונות חברתיים בסיסיים. חובתה של החברה נתפסת כהגנה על מפגרים או אוטיסטים מפני המורכבות והסכנות של החיים המודרניים. לכן פעילות תעסוקתית ודיור למבוגרים מתוכננים בסביבה נפרדת ומוגנת, כי מניחים שתפקוד בקהילה יהיה קשה או מלחיץ מידי לאדם עם הלקות.

לפי הגישה המגוננת, מטרת הטיפול בילד תהיה לשמור על רווחתו הפיסית או הפסיכולוגית, ולמנוע קשיים הנובעים מנכותו. חינוך ופעילויות פנאי נעשים במסגרות נפרדות, כדי להגן על הילדים עם הצרכים המיוחדים. למשל, בית-ספר מיוחד לילדים אוטיסטים מיועד להגן על הילדים מן הרעש והכאוס של ההפסקה בבית-הספר הרגיל, ומיחס מעליב או אפילו אכזרי של הילדים הרגילים. ילדים אוטיסטים יוכלו ללכת לבריכה ציבורית, אבל רק בזמן שאין שם ילדים אחרים. המורים לא ידונו עם הילדים בלקות או בשונות שלהם, כדי לא לגרום להם תסכול או עוגמת נפש.

ההוראה תתמקד בפעילויות יומיום, ולא בתכנים אקדמיים, תרבותיים או ערכיים, כי ילדים אלה ניתנים לאימון, אך לא לחינוך. ההנחה היא שילדים עם לקות קוגניטיבית לא יכולים ללמוד נושאים מסוימים, או שאין טעם להשקיע בכך מאמצים, כי אין בהם תועלת לילד כשיגדל. ייתכן שגם לילד רגיל אין משמעות לעוד פרק בתנ"ך או בהיסטוריה, אבל אם הילד אוטיסט או מפגר, השאלה האם כדאי שילמד נושאים אלה כלל לא עולה. רוב היום במסגרת החינוכית מוקדש לטיפולים, כי הילד פגוע, וזקוק לריפוי. הזמן המצומצם המוקצה ללימודים מוקדש להוראת קריאה, פעולות חשבון בסיסיות, וכן לבישת בגדים, היגיינה אישית ורחיצת כלים.

כאשר ההוראה חורגת מתחום המיומנויות השימושיות, היא בדרך כלל מוגבלת לפעילויות פנאי כגון אומנות, מוסיקה ותנועה. בנוסף ל"יתרון" שלהן בכך שאינן דורשות ידע מוקדם, רואים בפעילויות אלה בדרך כלל אמצעי "להביא מעט שמחה לחיי האומללים האלה". בהקשר של ילדים אוטיסטים, הסטריאוטיפ הנפוץ, ש"הם טובים במוסיקה ואומנות" מתבטא בהקצאת שעות רבות לטיפוח תחומים אלה, מתוך אמונה שפעילויות אלה נותנות לילדים, שלרבים מהם אין כלים לתקשר, אפשרות להביע את רגשותיהם.

הגישה המגוננת מתייחסת לבוגר עם לקות קוגניטיבית כאילו הוא עדיין ילד, לכן המאפיינים של הפעילויות ושל היחסים עם הצוות במסגרות הנפרדות דומים למאפיינים של מסגרות לילדים. במרכזי התעסוקה המוגנים יש צוות אחראי, שתפקידו דומה לזה של המורים בבתי הספר המיוחדים. הפעילויות משלבות עבודה עם יצירה ואומנות, וחלק מן החניכים מקבלים שם גם טיפולים. ה"בית לחיים" דומה למשפחה, כאשר הצוות מתפקד כהורים, ואילו מעמד ה"חברים" דומה לזה של ילדי המשפחה. המערכת החינוכית מיועדת בעצם להכין את הילד לקראת חיים במסגרות אלה

שער

בחירת המילה "סטריאוטיפ" מעידה על עמדתי, שתיאור הנכה כמסכן, זקוק להגנה ותלותי אינו נכון, או לפחות אין הכרח שכך יקרה במציאות. ברשומה הבאה אתייחס לסטריאוטיפ אחר של נכים: הנכה כגיבור.


תגי(ו)ת: , , , , ,