נגישות מבני ציבור לאוטיסטים – חלק ראשון
הנושא החשוב ביותר לאנשים על הקשת האוטיסטית הוא, כמובן, תקשורת. חשוב מאוד שנותני השירות יכבדו את הצורך לתקשורת חלופית, ולא יתעקשו על תקשורת מילולית. למשל, אנשי-ספקטרום רבים עוקפים את קשיי התקשורת שלהם ע"י הכנה מראש של מה שיש להם להגיד לרופא, לזבן או לפקיד בעירייה, ולכן חשובה הנכונות לשמוע הקראה מן הכתב או לקבל מן הלקוח דף כתוב. קשיי עיבוד אינפורמציה עשויים לחייב מתן הוראות בכתב במקום בע"פ. למי שאינו קורא, רצוי שיהיו תמונות שיעזרו בתקשורת איתו. כמובן, אם האדם מביא איתו לוח-תקשורת או עזרים טכנולוגיים, יש לאפשר לו להשתמש בעזרים אלה. בבניינים ציבוריים בארה"ב קיימת אפשרות לקבל מתרגם לשפות שונות, כולל שפת-סימנים (לחירשים). באופן דומה, יהיה נפלא אם אדם שיציג כרטיס המעיד על היותו אוטיסט יוכל לקבל מישהו שמתמצא בתקשורת עם אוטיסטים. בכל אופן, תקנות העוסקות בתקשורת יכולות לתת כמה דוגמאות להתאמות אפשריות, אבל לא רשימה מפורטת, מפני שגם בלקות ספציפית, לכל אדם צורת-עיבוד שונה וקשיים שונים. מה שחשוב זה נכונות העובדים להיענות לצרכים המיוחדים שהאדם המסוים מבטא.
מכאן החשיבות המכרעת של הכשרת העובדים בהתייחסות לאנשים עם צרכים מיוחדים. פירוש הדבר אינו הפיכת כל נותן-שירות למומחה בכל הלקויות הקיימות אצל לקוחותיו, אלא למודעות לקיומם של צרכים מיוחדים ולפתיחות לצורת-אינטראקציה לא-סטנדרטית (כל עוד איננה פוגעת בזכויות הזולת). חשוב לחייב כל מוסד ציבורי לקיים פעם בשנה השתלמות לעובדים בנושא נכויות. כמובן, אין אפשרות להתמחות בכל סוגי הנכויות ביום-עיון אחד, אבל אפשר לזמן כל שנה נציג של ארגון למען נכות אחרת, וכן לחלק לעובדים חומר שיסופק ע"י כלל הארגונים למען אוכלוסיות שונות עם צרכים מיוחדים. החיוב לקיים השתלמות אינו יוצא-דופן. למשל, החוק למניעת הטרדה מינית מחייב את כל מקומות העבודה (מעל גודל מסוים) לקיים כל שנה השתלמות לעובדים על משמעות החוק ודרכי יישומו, ולשלוח אליה כל עובד או עובדת שטרם עברו אותה. קשה להגזים בחשיבות הדרכה על נכויות לפקידים, אנשי רפואה, שוטרים ושאר אנשי בטחון. אם אנשי הצוות לא יבינו ויפנימו את הצורך בנהלים מיוחדים לאנשים עם צרכים מיוחדים, אין סיכוי שנהלים אלה יקוימו למעשה. מאידך, הסברה נכונה יכולה לעודד פתיחות ויצירתיות של נותני השירות במענה לצרכים מיוחדים
עד עכשיו, כל ההצעות התייחסו לאוטיסטים עצמאיים, הנמצאים בקהילה ללא ליווי. רוב ההצעות יקלו מאוד גם על אוטיסטים הזקוקים לליווי צמוד ועל מלוויהם. מידע מוקדם, במילים או בתמונות, יקל על המלווים להכין את האדם לקראת הביקור במקום. מידע מוקדם חשוב במיוחד במקרה של טיפולים רפואיים או כל הליך אחר הכרוך בכאב או אי-נעימות. נהלים למניעת המתנה בתור או לתנאים מיוחדים במקרה של המתנה הכרחית יקלו גם על האוטיסט וגם על המלווה. יחס הולם מצד נותני השירות חשוב מאוד גם כאשר יש מלווה שמתווך בין האוטיסט לסובבים אותו.
ההתייחסות המיוחדת למלווים נוגעת במיוחד לעניין הכספי: במקומות שבהם משלמים לפי כניסה, הצורך במלווה מייקר מאוד את השירות (לפעמים פי שניים!). נראה לי שלא צודק לדרוש הנחה (או פטור מתשלום) באופן אוטומטי, אלא רק כאשר הצורך בליווי נובע מקיום הלקות; ילדים צעירים זקוקים לליווי גם אם הם מתפתחים באופן תקין. לכן הגיוני בעיניי לדרוש הנחה למלווים רק עבור נכים מעל גיל שבו ילדים עם התפתחות תקינה אינם זקוקים לליווי בסיטואציה המסוימת. במקרים מסוימים, המלווה נמצא במקום רק כדי להשגיח, ואז אין לדרוש ממנו דמי-כניסה. לדוגמא, אם יש לאוטיסט מנוי לחדר-כושר והוא מגיע עם מלווה (או עם מדריך כושר פרטי), אין לדרוש שהמלווה יעשה מנוי או ישלם דמי-כניסה חד-פעמיים. כמובן שאין למנוע את כניסת המלווה, גם אם בדרך כלל הכניסה מותרת למנויים בלבד והמלווה אינו מנוי.
במאבק למען נגישות, כדאי מאוד לשתף פעולה עם ארגוני החירשים (שגם להם קשיי תקשורת), ועם ארגונים של לקויות אחרות. צרכים רבים משותפים לכמה לקויות, וכולנו שותפים לצורך להבנה וקבלה מצד החברה.
